מי אנחנו בעצם

מה אנחנו יודעים לעשות

איפה אפשר לראות דברים שעשינו

מה חושבים עלינו אלו שכבר עבדו איתנו

עדכונים מאמרים ותכנים

הגישו מועמדות להצטרף לרשימה האקסלוסיבית

מה אתם צריכים?

איך כותבים סיפור?

Woman working on laptop computer

בקרב יוצרים מתחומים שונים, כמו למשל מאיירים או מעצבים גרפיים, נפוץ המושג 'שיתוף תהליך' שבו היוצר לא רק מציג את היצירה הסופית, אלא גם 'מכניס אותנו למטבח' ומראה את השלבים השונים בתהליך החשיבה והיצירה.

חשבתי לתעד ולהציג את השלבים של כתיבת סיפור, שלבים שנעשים בדרך כלל באופן אוטומטי ובלתי מודע.
ההחלטה בידכם אם לקרוא קודם את הסיפור ואחר כך את שלבי היצירה שלו, או הפוך.

 

המשימה: סיפור חג לסוכות עבור מגזין הפונה לקהל שמרני.
העורך ביקש סיפור 'בסגנון הישן', לא מתוחכם מדי, עם מסר פשוט ובנאלי למדי.

 

התהליך

ראשית חיפשתי תמה, נושא מרכזי שהסיפור יסובב סביבו.
עלה בדעתי הנושא של 'פטור מצטער' ששייך באופן ייחודי לסוכות. חשבתי על זה שגם מי שפטור בגלל שהוא מצטער, תכלס' הוא לא קיים את המצווה.
ניסחתי את התמה והמסר.

התמה: קיום המצוות הוא רווח.
המסר: 'מצטער' זה לא פטור, אלא הפסד הזכות.

על פי התמה והמסר עיצבתי את הקונפליקט המרכזי של הסיפור –
הקונפליקט: חיים קלים, מול חיים נכונים. 'רווחים' מזויפים, מול רווחים אמיתיים.
זה אמנם קונפליקט די בסיסי. הבנתי שבהמשך, עם התפתחות העלילה, הוא יצטרך לקבל יותר עומק.

יש משפט שקראתי אצל רחלי לביא, שאומר כך:
"סיפור הוא מהלך של גיבור שרוצה משהו,
מבין שמה שהוא רוצה לא משרת את המטרה האמיתית שלו,
מבין מה הצורך האמיתי שלו, ועובר שינוי".

ארגנתי את הקויים העיקריים של הסיפור לפי המהלך הזה:
גיבור שרוצה משהו – חיים קלים
מבין שזה לא משרתאת המטרה האמיתית שלו – כי חיים קלים הם רווח מזויף
מבין מה הצורך האמיתי שלו – חיים נכונים, רווחים אמיתיים ונצחיים
ועובר שינוי – בוחר בטוב.


מכאן בניתי את שדרת הסיפור המרכזית: אדם שלא קיים מצוות סוכה מפאת פטור 'מצטער', אבל בסוף הוא הפסיד מזה.

חשבתי, איך זה שהוא לא קיים מצוות סוכה?
ובכן, הדוד מאמריקה מזמין אותו אליו לסוכות, ואין שם סוכה (הדוד מאד קאלטער, והוא מתרץ את עצמו בפטור 'מצטער').
טוב. ומה הוא הפסיד מזה?
צדיק מבטיח לו ישועה בזכות קיום בהידור של מצוות שלושת הרגלים. והוא לא קיים מצוות סוכה.

בחרתי משפט שיישזר כמה פעמים בסיפור וישרת את התמה והמסר כמוטיב חוזר: "נכון אני לא חייב, אבל אני רוצה".

מכאן לכתיבת עלילת הסיפור בקצרה:
דמות ראשית – אדם המאופיין ברצון לחיים קלים ונוחים.
מגלה איזה 'דוד מאמריקה', ומסתנוור מהעושר והיכולת.
יוצר איתו קשר, ומוזמן אליו לחג הסוכות. למרות שזה נוגד ערכים בסיסיים שגדל עליהם – לא לעזוב את ארץ הקודש. הוא מתרץ לעצמו שזה כשר מטעמים רוחניים כביכול שהוא יחזק את הדוד שהוא כיום מאד פושר בדתו.
בסוכות נבצר מהם לישון בסוכה עקב הקור והגשמים.
בלילה האחרון מזג האוויר כבר נוח, אבל מתברר שהדוד כלל לא בנה סוכה שכן הוא 'מצטער' (למרות שהוא לא נראה כל כך מצטער…)
לתקופת השנה מתגלה אצלו מחלה קשה.
נכנס לצדיק מפורסם, והצדיק מבטיח לו ישועה בזכות הידור במצוות שלושת הרגלים.
אבל הוא כבר פספס את סוכות של השנה.
למרות ש"הייתי מצטער ופטור". אין מה לעשות.
הוא מבין את המסר.
יורד לתפילות במנין בבית החולים למרות שהוא פטור.
כי המצוות זה לא חובה ועול אלא רווח.
ואז מתגלה טיפול מאריך חיים, שמאריך את חייו את לחג הסוכות.
וכך הוא זוכה לקיים שלושה רגלים.
ובסוף הוא נושע איכשהו בשביל ההפי אנד.

עברתי לאפיון הדמויות:

א. דמות ראשית
חולשות – אוהב את החיים הקלים היפים והנעימים. לא אוהב להתאמץ. אוהב קיצורי דרך ופתרונות קסם.
חוזקות – איש משפחה וחברה, דאגה לזולת, ראיית האחר.

ב. "הדוד מאמריקה".
קאלטער בענייני יהדות. גביר על כל המשתמע. מגלומן ואגואיסט. נהנתן.
לוקח 'חסות' על אנשים. אולי מרצון להיטיב, אולי מרצון להגדיל את האגו.

לאחר מכן 'הלבשתי' את הדמויות והשלמתי את שאר פרטיהם

הלבשת הדמויות

שם הדמות הראשית: שלמה לוין
'שלמה' – אוהב 'שלום ושלוה', אבל בסוף מגיע ל'שלמות'
גיל: 31
עיסוק: פועל בבית יצור לתפילין
משפחה: נשוי לפנינה. אב לשושי ורוחי.
מגורים: בית שמש, ישראל.

שם דמות משנה: צ'רלי (ישראל) סילברמן.
צ'רלי מלשון 'צר לי'.
סילברמן – איש כסף.
גיל: 57
עיסוק: יצואן של מוצרי טכנולוגיה.
משפחה: נשוי בשנית. אב לשני בנים ובת. הבנים נשואים. הבת גרה אצל אשתו הראשונה.
מגורים: פלורידה, ארצות הברית.

לאחר תחקיר קצר הבנתי שפלורידה לא מתאימה לצרכיי, מכיוון שלא כל כך קר שם בחורף, בטח לא באוקטובר. שיניתי למנהטן.

הכל מוכן ליציאה לדרך. היידה לכתוב את הסיפור.

 

הסיפור

חייו במצוות

החדר הקודר שבו שכב שלמה לוין, הפך לרגעים לעליז ושמח מהרגיל. חבורת בחורים צוהלת נכנסה עם גיטרות ודרבוקות אל החדר בבית החולים, והחלו שרים ורוקדים, מלווים במחיאות כפיים קצביות.

לשמע שירי השמחה אורו עיניהם של החולים החלושים ששכבו בחדר. הם כבר הכירו את המתנדבים של ארגון החסד וציפו לביקורם הקבוע מדי שבוע. קרן האור שמאירה לרגעים את חשכת הדאגה המתמדת, את כאבי המחלה והטיפולים המרים.

"דקל, מה איתך? קצת שמחה. יעקב, איפה החיוך שלך? ר' שלמה נו, תשיר איתנו קצת, תשמח", עודדו הבחורים את החולים, אותם הכירו כבר בשמותיהם מביקורים קודמים.

שלמה נענע את ראשו לקצב השירה ומחא כפיים חלושות. השירה הסתיימה והבחורים נפנו לעבור לחדר הבא. אבל אז הרים שלמה את ידו, "מוטי" פנה בקול רפה לאחד הבחורים האנרגטיים, "אתה יכול בבקשה לסדר לי פה את צינור האינפוזיה?" "בטח, בטח" סידר מוטי את שהתבקש. "שתהיה לך רפואה שלמה, ר' שלמה".
"אמן. ואם כבר אתה עושה חסד", הוא הוציא מפיו את המילים בקושי, "לא נעים לי להטריח אותך, אבל אני יכול אולי לבקש ממך עוד בקשה?"
"בוודאי".
"אני רוצה שתיקח אותי להתפלל ערבית בבית הכנסת למטה".
מוטי הביט בשלמה השוכב חסר אונים. "אתה… אתה בטוח?"
"כן, בטוח".
"אבל שלמה, אתה לא חייב להתפלל במניין. במצבך אתה פטור לגמרי מללכת להתפלל בבית כנסת. תתפלל פה בחדר", אמר מוטי.
"במצבי אני לא חייב אתה אומר?" אמר שלמה בשמץ חיוך, "ומהיכן כבודו יודע מה מצבי?"
"לא יודע. אתה נראה תשוש וחלש ביותר", נבוך מעט מוטי, "אני לא פוסק, אבל די ברור לי שבתנאים כאלו אין לך חיוב הלכתי ללכת להתפלל בבית כנסת".
"אתה צודק, אני לא חייב. אבל אני רוצה". עיניו הבוערות של שלמה בלטו על רקע גופו הכבוי. "במצבי אני פטור מרוב המצוות. אבל השאלה היא לא אם אני חייב או פטור. השאלה היא אם אני רוצה. ואני בהחלט רוצה".
"אני מתרגש ממך", אמר מוטי, "מהיכן הכוחות הללו?"
"אם היית שומע את הסיפור שלי, היית מבין בדיוק מהיכן".
סקרנותו של מוטי ניצתה. "מה הסיפור?"
"בוא נעשה עסקה", ריצדו עיניו של שלמה בשובבות, "קח אותי להתפלל, ואני אספר לך את הסיפור".
"עשינו עסק…"

לאחר התפילה, העלה מוטי בחזרה את שלמה לחדרו. הוא השכיב אותו במיטתו, עיניו של שלמה נעצמו והוא היה נראה כמי ששקע בתרדמה. מוטי היטיב מעליו את השמיכה ופסע בלאט לכיוון היציאה מהחדר.

"היי, מוטי" שמע את קולו החלוש של שלמה. "לא שכחתי. הבטחתי לך סיפור".
"יש לך כוח לזה? אתה נראה עייף, אתה לא חייב לקיים עכשיו את ההבטחה".
"נכון, אני לא חייב", זקר שלמה את אצבעו, "אבל אני רוצה…"
חיוך רחב התפשט על פניו של מוטי, הוא התיישב וכרה אוזן לסיפורו של שלמה.

"אתה רואה אותי עכשיו ככה, חלש ומדוכא בייסורים", פתח שלמה, "אם היית רואה אותי לפני כמה חודשים לא היית מאמין. הייתי שמן פי שניים ממך, והיו לי אנרגיות פי עשרה ממך…
"מגיל צעיר אהבתי את הנאות החיים. הייתי יוצא תדיר לטיולים ובילויים, הרביתי לאכול במסעדות טובות. תמיד הייתי מענג את השבת – וגם את שאר ימות השבוע – באוכל טוב, משקאות משובחים, עיתונים ופיצוחים לרוב ושאר פינוקים.

החלום הגדול שלי היה לטוס לחו"ל, אבל לא היו לי האמצעים הדרושים לכך. את המשכורת שלי הייתי מבזבז במהירות ואף פעם לא הצלחתי לחסוך לטיול הגון בחו"ל. חוץ מזה, הייתה במשפחתנו מסורת שלא לעזוב את ארץ ישראל בלי סיבה ראויה והגונה. אבותיי לא עזבו את הארץ מעולם, אפילו לא להתפלל בקברי צדיקים. אבל החלום הלך ותסס בתוכי. הייתי בולע את כל הכתבות בעיתונים על חו"ל ואת הפרסומות של חופשות היוקרה ומלונות הפאר בארצות הגולה.

בחודש תשרי בשנה שעברה, נוצרה הזדמנות הזהב שאליה ייחלתי.
באלול שלפני כן התחתן בשעה טובה אחי הצעיר. אל השמחה הגיע, היישר ממנהטן הרחוקה, מיסטר סילברמן, בן דוד של אבי. שמו המקורי היה ישראל אך הוא קרא לעצמו בשמו הלועזי צ'רלי. צ'רלי סילברמן. רק שמו בעל הניחוח החו"לי כבר הסעיר את חושיי. לא הכרתי את מיסטר צ'רלי לפני כן, אבל במשך כל השמחה נצמדתי אליו ובלעתי בשקיקה את התיאורים שלו על החיים הנוצצים בארץ מכורתו. צ'רלי היה עשיר גדול, וסיפוריו על חיי הפאר בארצו סנוורו אותי. הוא מצדו גם נהנה מהמעריץ החדש והצעיר שתולה בו מבטים משתאים. הבחנתי שהדבר מסב לו עונג רב.
בסיום הביקור החלפנו טלפונים. "נהיה בקשר" אמר הדוד אל מול עיניי הבורקות.

לאחר כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון היישר ממנהטן. צ'רלי הזמין אותי לחגוג עמו את חג הסוכות. הוא אמר שכבר הזמין לי ולמשפחתי כרטיסי טיסה. נשימתי נעתקה, חלומי הגדול סוף סוף עשוי להתגשם. אבל… איך אוכל לעזוב את ארץ הקודש?
"יש פה קהילה גדולה של ישראלים יורדים", טען צ'רלי. "אם תבוא פה לקהילה שלנו, תמסור קצת דרשות ותחזק אותם, תהיה לזה השפעה מאד טובה. תחשוב על זה".
אשתי לא אהבה את הרעיון בכלל. אבל גם היא לא יכלה לעמוד מול פרץ ההתלהבות שלי. "גם כרטיסי טיסה בחינם, גם אירוח מלא על חשבון הברון, וגם חיזוק רוחני לקהילה קדושה. מה יכול להיות יותר טוב מזה?" שכנעתי אותה בלהט.

נחתנו בשדה התעופה לה גווארדיה והגענו למנהטן יומיים לפני סוכות. עד מהרה גיליתי שה'קהילה הקדושה דמנהטן' עליה סיפר צ'רלי, היא לא ממש קדושה. צ'רלי היה הכי דתי מביניהם, וגם רמת הדתיות שלו לא הייתה בשמיים…

ביום טוב ראשון של סוכות בית הכנסת הגדול היה דליל למדי. "איפה כולם?" תמהתי.
"בקור הזה הם מעדיפים להישאר בבית", גיחך צ'רלי. באזורים אלו החורף מתחיל מוקדם ובסוכות מזג האוויר כבר ממש קר וסוער. "החבר'ה פה לא ששים לצעוד בגשם ולהירטב".
ניסיתי להזכיר לצ'רלי שהוא ביקש ממני למסור למתפללים דרשת חיזוק, אבל הוא רק הגניב לעצמו חיוך. "אם אין לך משהו לומר להם על מס הייצוא החדש או על מדד דאו ג'ונס – עדיף שתשתוק ולא תעשה לעצמך בושות"…

לאחר התפילה חזרנו לביתו של הדוד. נכנסנו אל הבית ששכן בקומה השביעית של מגדל מגורים מרהיב. עיניי נפערו לרווחה. השולחן הגדול בסלון רחב הממדים היה ערוך בפאר והדר. מיטב המטעמים נחו על השולחן המעוצב בטעם יוקרתי, ושלושה מלצרים עמדו הכן לשרת אותנו.
אבל משהו לא הסתדר לי. "בסלון?!" השתוממתי, "אנחנו לא אוכלים בסוכה?"
צחוק גדול פרץ מפיו של צ'רלי. "מה סוכה? בגשם הזה סוכה? אי אפשר לאכול בסוכה. אנחנו פטורים".
אכלנו אפוא בבית. גם בלילה ישנו בבית, הסוכה המיותמת לא הוזכרה כלל.

לאחר יומיים, נפסק הגשם והצעתי שנקיים את מצוות הסוכה. "אני 'מצטער'", הכריז הדוד בריש מתגלגלת. "מצטער פטור מן הסוכה, לא כן?"
לא היה נראה לי שהוא ממש מצטער… בלילה האחרון של החג התברר לי שהוא כלל לא בנה סוכה. נקיפת מצפון קלה התעוררה בליבי על שלא זכיתי לקיים את מצוות הסוכה, אך היא נבלעה בשלל המעדנים והמטעמים הדשנים שהוגשו מן המטבח המפואר, והוכנו על ידי השף הפרטי של מיסטר צ'רלי.
חזרנו לארץ עמוסי חוויות. חודשים ארוכים עוד גלגלתי על לשוני את טעמה הערב של החופשה החורפית במנהטן".
מוטי היה מרותק לסיפור.

ואז", נאנח שלמה, "אז גילו אצלי את המחלה.
"אני אחסוך ממך את רגעי ההלם, את האימה הגדולה. את הימים שבהם הייתי בדיכאון כשהבנתי שיתכן שאעזוב את העולם ואצטרך להחזיר ציוד מוקדם מן המתוכנן.
לצערי גילו אצלי את המחלה בשלב מתקדם יחסית. הרופאים לא נתנו לי סיכוי רב להאריך ימים מעבר לכמה חודשים.

נסעתי אל אחד מצדיקי הדור. יהודי קדוש, מקובל ובעל מופת אמיתי שברכותיו וסגולותיו ידועות ככאלו שאינן שבות ריקם. נכנסתי אליו וביקשתי ממנו בדמעות שייתן לי ישועה.
מצחו של הצדיק נחרש קמטים. הוא עיין בספריו רגעים ארוכים, ואז אמר, "יש לי סגולה בשבילך".
עיניי אורו.
"כידוע לך, בספרי הקבלה כתוב כי לכל מצווה ישנו אור מיוחד, השפעה שונה וסגולות אחרות. כל מצווה פועלת בשמים בדרכים אחרות. אם תקיים במשך שנה אחת, בהידור רב את מצוותיהם של שלושת הרגלים – תהיה לכך עבורך סגוליות מיוחדת שבעזרת ה' תוציא אותך מן המיצר. את סוכות של השנה כבר עברנו, ומן הסתם קיימת את מצוות החג. בקרוב יגיעו פסח ושבועות. תתאמץ להדר במצוות החגים הללו, וה' ישלח לך את ישועתך".
פניי החווירו כפני מת.

"אבל רבי, אני…", התקשיתי להוציא מפי את המילים, "אני לא הייתי השנה בסוכה".
"מה?!" עיני הרב התעגלו בתדהמה "איך זה שיהודי לא מקיים מצוות סוכה?"
"הייתי בארץ רחוקה וקרה, הייתי בגדר 'מצטער' ולא יכולתי לאכול או לישון בסוכה", אמרתי בקול מרוסק.
הרב הליט את פניו בידיו. הוא שתק רגעים ארוכים. אחר אמר בשקט "אין לי מה לומר לך ר' ייד, הפסדת בידיך את הסגולה. אין לי יותר מה לעשות בשבילך".
"אבל הייתי פטור" זעקתי בקול לא לי, "אונס רחמנא פטריה".
"היית פטור, נכון. אבל במצווה לא זכית. אולי אי אפשר לבוא אליך בתביעה למה לא עשית. אבל את זכות המצווה הפסדת".

חזרתי הביתה בידיים ריקות ובלב שבור. הרגשתי כמו ילד קטן שקיבל מתנה יקרה ואיבד אותה בחוסר אחריות.
מאותו רגע ניסיתי 'להרוויח' כמה שיותר מצוות. הרביתי בצדקה, לא פספסתי שום תפילה במניין, התעטרתי בטלית ובתפילין בכל רגע שיכולתי. יום אחד אפילו הלכתי לעשות שילוח הקן. לא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי לחיות, ורציתי להספיק 'לתפוס' כמה שיותר מצוות".
שלמה עצר להפוגה ממרוצת הסיפור ולגם מעט מים.

"עכשיו אני מבין למה אתה כל כך מתעקש ללכת לתפילה במניין למרות שאתה פטור" אמר מוטי ודמעות התרגשות בעיניו.
"אכן כך. אבל חכה, הסיפור לא נגמר", אמר שלמה, "בוא ותשמע את ההמשך".
"בערב סוכות הקודם, שנה לאחר הביקור במנהטן, הגיע לארץ פרופסור גדול מאד מלוס אנג'לס. הוא טען שיש לו דרך ריפוי חדשנית שעשויה להועיל בדיוק לסוג המחלה שלי, הוא רצה לערוך ניסוי על חולים חסרי סיכוי, וחתם על חוזה עם בית החולים שבו הייתי מטופל.
הנתונים שלי התאימו להשתתף בניסוי שלו, הציעו לי להשתתף בניסוי ולקבל את הטיפול בחינם.

אבל הייתה בעיה אחת. הטיפול נועד להתקיים בחג הסוכות. ידעתי שאם אעבור ניתוח בסוכות, לא אוכל לישון בסוכה. הספק היה כבד מנשוא. מצד אחד, יש פה פיקוח נפש אמיתי. פיקוח נפש דוחה את כל התורה. מצד שני, להפסיד את מצוות הסוכה?!

נסעתי שוב אל אותו רב צדיק. שטחתי בפניו את הנתונים ושאלתי את פיו, אולי בכלל אסור לי לוותר על הניתוח שעשוי להציל את חיי?
"מה אחוזי ההצלחה של הטיפול?" שאל הרב.
"חמישים-חמישים", עניתי לו, על פי דברי הרופאים. "חמישים אחוז שהניתוח יצליח ואני אבריא, וחמישים אחוז שהטיפול ייכשל ואני אהיה בסכנה גדולה יותר משהייתי".
"אם כך, אי אפשר לומר שאסור לך לוותר על הניתוח", אמר הרב.
"אז מה אעשה? לא אלך לקבל את הניתוח שעשוי להציל את חיי?"
"זאת לא אמרתי. זכותך ללכת לניתוח. מבחינת החיוב בסוכה זו לא בעיה, חולה שעובר ניתוח פטור משינה בסוכה. אתה בהחלט לא חייב. הבחירה היא שלך".

ברגע ששמעתי את מילותיו של הרב 'אתה לא חייב', הרגשתי אור גדול וצלול שמאיר את חדרי לבי.
"הספיקה לי פעם אחת שהפסדתי בגלל שנצמדתי למסגרת היבשה של 'חייב או פטור'. נכון שאני לא חייב במצוות סוכה, אבל אני רוצה" הכרזתי בעוז. "לא מוכן לוותר אפילו על יום אחד של מצוות סוכה. לא אעשה את הניתוח".

הצוות הרפואי בבית החולים היו בהלם לשמע החלטתי. הרופא המטפל הפציר בי "אדון לוין, זו הזדמנות חייך, הזדמנות שלא תחזור. הניתוח הזה הוא הסיכוי האחרון שלך. הפרופסור הזה הגיע באופן נדיר לארץ ישראל, מיד לאחר הניסוי הוא יחזור ללוס אנג'לס ולא יגיע לכאן שנית. להטיס אותך ללוס אנג'לס בטח אי אפשר יהיה במצבך. לולא הניתוח ייוותרו לך שבועות עד חודשים ספורים לחיות".
"אין על מה לדבר. אני לא מוכן להפסיד יום אחד של מצוות סוכה", עניתי.
"אני מבין את החשיבות של המצווה" הוסיף הרופא להפציר, "גם אני אדם דתי, אבל במקרה הזה אין שום חיוב הלכתי. אתה פטור מן המצווה" אמר. אבל אני הייתי איתן בדעתי. לא אוותר על המצווה היקרה ויהי מה.
"ראה", אמרתי לו, "אם אתה הולך ברחוב ורואה שטר כסף זרוק על הרצפה אתה 'חייב' להרים ולקחת אותו? אתה לא חייב. אף אחד לא יבוא אליך בתביעה אם לא תיקח. אבל מי הטיפש שיפסיד את ההזדמנות? החיים הם לא רק מערכת של 'חייב' או 'פטור', המצוות הן זכות בשבילנו. כל עוד אנחנו כאן בעולם אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות".

תריסר אנשים נותחו באותו שבוע על ידי הפרופסור מלוס אנג'לס. כפי שחזו הסיכויים, ששה מתוכם הבריאו, אך ששה אחרים נפטרו למגינת לב.

ידעתי שנותרה לי תקופה לא ארוכה לחיות, אבל לא הצטערתי לרגע על בחירתי. שמחתי בכל לב על שזכיתי לקיים את מצוות הסוכה בהידור ובשלמות.

שבועיים לאחר מכן הגיעה בשורה מפתיעה. הפרופסור בדק במעבדתו את נתוני הניתוחים שערך, והגיע למסקנה כי שלב כלשהו בניתוח ניתן לביצוע בצורה מדויקת ויעילה יותר, וכך להעלות את סיכויי ההצלחה מחמישים אחוזי הצלחה – לשמונים אחוזים.
הוא החליט במפתיע להגיע שוב לארץ ישראל ולנתח מספר חולים נוספים. כמובן שאני נכללתי ברשימה זו.
אתמול הסתיים הניתוח, בהצלחה רבה מהמשוער. לא נותרו לי אלא כמה ימים של התאוששות והחלמה, ואני משוחרר לביתי בריא ושלם".
"לא ייאמן" התפעם מוטי.
"אכן", אישר שלמה. "האמת היא שהיו לי חששות לפני שנכנסתי לניתוח. בכל זאת נותרו עשרים אחוזי סיכון בלתי מבוטלים. אך ממש רגע לפני הניתוח, קיבלתי איתות משמיים שעשיתי את הצעד הנכון.

היה זה כששאלתי את הפרופסור מלוס אנג'לס מדוע הוא החליט לחזור שוב לארץ ישראל? הרי בתום סבב הניתוחים הקודם הוא סיים את החוזה שלו עם בית החולים הישראלי והוא לא מחויב להם יותר.
"נכון, אני לא חייב" אמר הפרופסור. "אבל אני רוצה…"

נו, מה אתה אומר?

כתיבת תגובה

המייל שלך הוא אישי, לכן הוא גם לא יוצג באתר.

מה אנחנו יודעים לעשות

איפה אפשר לראות דברים שעשינו

מה חושבים עלינו אלו שכבר עבדו איתנו

חדשות, עדכונים והכרזות

מי אנחנו בעצם

 איך אפשר להגיע אלינו

דילוג לתוכן