אחד הדברים שאנחנו אוהבים ויודעים היטב לעשות, זה עריכת טקסט. לקחת טקסט ש… איך נאמר בעדינות? יש לו פוטנציאל לא ממומש, ואז לשכתב אותו מחדש. לשמור על הרוח המקורית שלו, אבל לתת לו טאצ' ייחודי. להוציא אותו מהוקצע מדויק ומרתק.

הנה דוגמא אחת בה תראו איך הטקסט הגיע אלינו, ואיך הוא יצא אחרי טיפול יסודי ואוהב…

מקור:

מאז נפטר רבינו הקדוש זי"ע לפני למעלה מעשור, אני פוקד רבות את הציון הק'
ביום רביעי כ"ג אייר כבר מהבוקר היה בי דחף פנימי ליסוע לציון הקדוש של כ״ק אדמו״ר הקוה״ט זיע״א שבהר המנוחות אך לא אסתייעא מילתא.
אחר הצהריים כבר הלכתי לנוח אך בכל זאת אני מרגיש שחייב ליסוע לציון ואז מתקשר אלי חבר ומבקש שאזכיר מישהו לישועה, החלטתי לקום ולקחת מונית, אני מגיע לציון ואומר תהילים, ביציאתי עיני מביטות לעבר אחד המצבות מצד שמאל ורואה מצבה שרשום עליה שם של אדם שנפטר בלי ילדים והיארצייט כ"ג אייר…
כמובן שמיד ניגשתי לומר תהילים ומשניות והדלקתי נרות לע״נ,
קיימתי חסד שלא אמת כפשוטו
מה שמעניין הוא שזה היה בדיוק יום למחרת השיחה שהרבי שליט"א מסר על אהבת ישראל ועל לחשוב על השני גם אם לא יהיה לך שום תועלת מזה

ערוך:

חסד גורר חסד

במשך עשר השנים שחלפו מאז נפטר האדמו"ר זי"ע, פקדתי את קברו עשרות פעמים. בכל עת שמחה או צער אני מוצא את עצמי נוסע לבית החיים, רגליי מוליכות אותי כמו מעצמן באותה הדרך שאותה אני כבר כמעט מכיר בעיניים עצומות. מתרפק על מצבת האבן החיה בגעגועים אין קץ למורי ורבי זצוק"ל אשר אני חייב לו את כל חיי, הרוחניים והגשמיים כאחד.

בבוקרו של יום כ"ג אייר, ללא שום סיבה מיוחדת התעורר בי דחף פנימי לנסוע לציון הקדוש. אך ממקום מגוריי, נסיעה להר המנוחות בתחבורה ציבורית כרוכה בטרחה לא קטנה. ניסיתי למצוא מישהו שנוסע ברכב לכיוון הר המנוחות ויוכל לקחת אותי עמו. מכיוון שלא מצאתי טרמפ נטיתי לוותר על הרעיון.
בשעת אחר הצהריים צלצל אליי חבר ותיק. הוא ידע שאני פוקד את הציון מעת לעת, וביקש ממני להזכיר מישהו לישועה בפעם הבאה שאהיה שם.
מיד נזכרתי בשיחה ששמעתי אתמול מהאדמו"ר שליט"א. השיחה עסקה בעניין אהבת ישראל ומצוות חסד. האדמו"ר האריך במעלתו של מי שחושב על השני ופועל למען הזולת, גם אם לו עצמו לא תהיה שום תועלת מזה.
לא חשבתי פעמיים והזמנתי מונית שתיקח אותי להר המנוחות. אולי בשביל עצמי לא הייתי מקדיש את המאמץ וההוצאה הכרוכים בכך, אבל לעשות חסד עם יהודי שביקש ממני טובה – זה כבר משהו אחר.

שהיתי בציון כמחצית השעה. החלקה כולה הייתה ריקה ושוממה. הייתי האדם היחיד בכל האזור. קראתי פרקי תהילים, הזכרתי כמה שמות לישועה וברכה ובתוכם את השם שידידי ביקש ממני להזכיר.
כשנפניתי לצאת מבית הקברות, השמש כבר נטתה לשקוע. לפתע צדה את מבטי אחת המצבות מצד שמאל. אני קורא את הכתובת על המצבה, ומבחין כי המנוח הקבור שם נפטר ערירי ולא זכה לילדים. אני בודק מהו תאריך הפטירה, ומשפשף את עיניי בתימהון. התאריך היה כ"ג אייר. בדיוק התאריך של היום.
ניגשתי מיד לומר תהילים וללמוד כמה פרקי משניות על הקבר. ממש לפני שקיעת החמה עוד הספקתי להדליק נר לעילוי נשמתו של הנפטר הערירי ולהניח על קברו בתאריך פטירתו.

יצאתי את בית הקברות בתחושה מרוממת. באתי כדי לעזור ליהודי שלא על מנת לקבל פרס, וזכיתי לקיים את החסד הגדול ביותר שיש – חסד של אמת.
כמו ברק הכו בי דברי האדמו"ר שליט"א מהשיחה. למול עיניי האיר הציטוט שהביא בשם האדמו"ר זי"ע: "כשיהודי עושה חסד לשם חסד, משפיעים עליו משמיים, ומזמנים לו עוד ועוד חסדים".